לפני כחצי שנה אפיינתי אתר לעמותה. סיימנו את האפיון, אבל הלקוחות לא התקדמו לשלב הקמת האתר. היה לי חבל, אבל זה קורה. לפעמים ארגונים עמוסים מאד בעשיה השוטפת, ודברים חשובים אך לא דחופים (שזו לגמרי ההגדרה של הקמת אתר…) – מתעכבים.
ופתאום, שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, פנה אלי בונה-האתרים שאמור להקים את האתר ושאל אותי כמה שאלות על האפיון. בירר כמה נקודות שלא היו ברורות לו, והתייעץ איתי לגבי הצעת המחיר שהוא מכין, לבקשת העמותה, עבור הקמת האתר על פי האפיון.
שמחתי לראות שזה סוף סוף מתקדם. עניתי לו על מה ששאל, ובמקביל כתבתי למנהלת העמותה: איזה יופי שאתם מקדמים את זה, אני ממש שמחה. שיהיה בהצלחה, ואני כאן זמינה לכל שאלה.
ואז היא סיפרה לי סיפור מדהים.
מסתבר שהיא גרה באחד מקיבוצי העוטף (לא זכרתי או לא ידעתי את זה, העבודה שלנו על האפיון היתה כולה בזום). ובאותה שבת איומה היא ישבה בממ״ד, מאזינה באימה ליריות בחוץ ומתעדכנת בווטסאפ בטבח המתבצע בישובים שסביבה, ופחדה פחד מוות. ומה שעבר לה בראש זה שאם היא תמות בקרוב, מה יהיה עם העמותה שלה. הרי רוב הפעילות בעמותה מרוכזת בידיים שלה, ואם היא תמות הפעילות ככל הנראה תגווע ותדעך. וזה היה לה ממש נורא באותם רגעים, כי העמותה עוסקת בנושא מאד חשוב, נושא שבנפשה ממש, וזו העמותה היחידה בארץ שעוסקת בנושא הזה.
במיוחד היא חשבה על האתר שיירד לטמיון. האתר שהיא כל כך רצתה, ותכננה, והשקיעה באפיון שלו, אבל לא הספיקה לקדם אותו לשלב הבניה. אתר שלא רק יספר על הפעילות של העמותה, אלא יהווה פורטל תוכן עשיר ומפורט בנושא היחודי שהעמותה עוסקת בו.
וככה היא ישבה בממ״ד וידעה שיש מצב שאלו רגעיה האחרונים, וחשבה על… האתר.
איזה פסיכי זה.
ואז השבת הנוראית נגמרה והיא התפנתה למקום מבטחים, אבל לא שכחה את האתר. וברגע שהיא התאוששה, היא פנתה לבונה האתרים ואמרה לו שהיא רוצה לקדם את הקמת האתר, אז שיכין לה בבקשה הצעת מחיר שמבוססת על האפיון (הוא כבר הכיר את האפיון, הוא היה מעורב קצת בתהליך).
את כל זה היא סיפרה לי בוואטסאפ.
ואני חשבתי שאיזה מטורף זה שברגעים של אימת מוות היא חושבת על המשך העשיה שלה בעולם. מטורף ומרהיב.
ושאלתי אותה אם אני יכולה להציע לה משהו. והיא אמרה כן.
וכתבתי לה כך:
בגלל שהעניין הזה כל כך מטריד אותך (אני זוכרת שסיפרת לי על זה גם כשעבדנו יחד) – אולי כדאי לך לעשות מסמך דוקומנטציה – תיעוד של כל הפעילות שלך בעמותה, ולתת גישה אליו למישהו קרוב, עם הנחיה לדאוג שיהיה לזה המשך אחרי מותך – למשל ע"י איתור אדם אחר שיתאים לו להמשיך את הפעילות והעברתה אליו.
ואז זה רווח כפול: זה גם יבטיח את המשך העשיה במקרה שתמותי, וגם ירגיע אותך ויוריד ממך את משקל הדאגה כל עוד את כאן בחיים.
אמנם ייקח זמן לגבש מסמך כזה (וגם צריך לעדכן אותו מידי פעם) – אבל אולי זה שווה אם זה יוריד ממך את הדאגה.
היא ענתה לי שזה רעיון מעולה ונכון עבורה.
ואז הוסיפה עוד משהו:
אגב, אני תוהה אם זה בגלל הניסיון שלך מהחיים או בכלל, או פשוט כי זו את, אבל את הראשונה שבכלל נותנת לדבר הזה מקום. כולם אומרים לי ״אל תגידי ככה, את תחיי עוד מלא זמן!" ומעבירים נושא.
עניתי לה שכנראה זה בגלל שגם אני עצמי חושבת מידי פעם על המוות שלי. חושבת על איך אגיע אליו, ואם אני מרגישה מולו שלווה או לא. חושבת על איך זה יהיה לנשום את המשימות האחרונות שלי כאן ולהיפרד, ואם אני מרגישה שלווה עם החיים שהיו לי או לא. לפעמים אני גם חושבת איזה הספד הייתי כותבת עלי, ואם הוא מוצא חן בעיני.
ועם הזמן אני חושבת שכנראה זה לא עניין של בחירה. יש אנשים שהמוות מעסיק אותם, ויש כאלה שלא. אני מאלו שכן, וגם אותה הלקוחה שלי, מנהלת העמותה.
ואני לא חושבת שזה משהו מפחיד או מרתיע. להיפך. איכשהו, אני מרגישה שהמודעות הזאת למוות והדיאלוג הפתוח שאני מקיימת איתו – דווקא מחזקים בי את כוחות החיים. אני חושבת שלחשוב על המורשת שאשאיר אחריי זו חשיבה מאד טובה. ומצמיחה אפילו. ומחזקת את החיות.
אז כשמישהו משתף אותי במחשבות על מוות, אני יודעת לנהל את השיחה הזאת. זו שיחה שאני מכירה מעצמי.
מצד שני, אנשים שהמוות מרתיע אותם והם מעדיפים לא לחשוב עליו בכלל – זה גם בסדר גמור. פשוט סגנון אחר. אני לא חושבת שצריך לחשוב על המוות בכח. ממש לא.
וואו, היא ענתה לי. עשית לי צמרמורת. זו באמת סוגיה שמעסיקה אותי לא מעט. אבל זה קצת טאבו לדבר על זה… אנשים מפחדים מהמוות וכל אזכור של זה ישר מנסים להעיף את זה מהדרך… כמו תפוח אדמה בוער.
אז זהו.
כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה התכוונתי שזה יהיה פוסט מתפעל, מכך שברגעים של אימת מוות היא חשבה על האתר שלה.
אבל תוך כדי כתיבה, נראה לי שאני כותבת את הפוסט הזה בשביל אנשים שכמוני וכמוה, חושבים מידי פעם על המוות, וסוג-של מתכוננים אליו. שתדעו שזה נורמלי ושאתם לא היחידים. לא רק שזה נורמלי, לטעמי זה אפילו נותן עוד עומק לחוויית החיים.
שנחיה במלאות, וניצור, ונרגיש את כל קשת הרגשות שבדרך.
(נכתב בתקופת מלחמת חרבות ברזל)
