לפני כשנה פנתה אלי שלומית קרויזר והתעניינה באפיון אתר. היא סיפרה שמדובר בפרויקט הנצחה לשני הבנים שלה שנהרגו.
אז קודם כל נעצרה לי הנשימה לרגע, כי לא הייתי מוכנה לפגוש כזה אובדן בשיחת טלפון של עבודה. בשיחות שקשורות לציפרלקס (אני נותנת יעוץ לא מקצועי בענייני ציפרלקס, בהתנדבות) אני יותר בסטייט אוף מיינד של לפגוש דברים קשים, אני בכוננות ספיגה, אבל בעבודה ממש לא.
אוקיי, אז חזרה לשיחה. היא סיפרה לי שכבר יש אתר כיום, והם רוצים להקים אותו מחדש. הסתכלתי על האתר הנוכחי. זה אתר תוכן בתחום מסוים, שבו היא ובעלה מתמחים. ולצד התוכן המקצועי הרב יש גם תוכן הנצחה על הבנים שנהרגו.
תראי, אמרתי לה, אני לא חושבת שאת צריכה את השירות שלי. אפיון אתר כשירות נפרד זה משהו שלוקחים או כשהאתר גדול ומורכב, או כשיש אתגר אפיוני כלשהו. ובאתר שלכם אין את שניהם. הוא פשוט. אני ממליצה לך לפנות ישירות לבונה אתרים, שיעשה לך את האפיון כחלק מהקמת האתר.
וגם, הוספתי, זה אתר ללא מטרות רווח. אני מניחה שאת לא רוצה להשקיע בו כסף יותר ממה שחייב, לא?
אני יודעת שלא חייב אפיון, היא ענתה לי. אבל אני *רוצה*. אני רוצה להשקיע. אני רוצה שזה יהיה הכי טוב שיכול להיות. ונכון שזה לא למטרות רווח, אבל זה חשוב לי.
אוקיי, אמרתי לה. זה אפיון פשוט, אני מעריכה שזה ייקח לנו באיזור 6 שעות עבודה.
וככה יצאתי איתה לדרך.
חשבתי שזה ייקח 6 שעות עבודה, אבל התבדיתי. אגב שלומית אמרה לי מראש שלדעתה זה ייקח יותר.
היא לא רצתה מבני תוכן פשוטים – דף קטגוריה, דף תת קטגוריה, דף אייטם, תבניות אחידות לכל התוכן באתר. לא. היא ביקשה שנעשה מבנים מיוחדים, שיספקו חוויית צפיה מיוחדת יותר לגולש. שילבנו כל מיני פיצ׳רים מיוחדים שאין בדרך כלל באתרי תוכן רגילים. אמרתי לה שזה מייקר את הפיתוח, והיא אמרה שזה בסדר מבחינתה. שחשוב לה שזה יהיה הכי טוב שאפשר.
ותוך כדי העבודה איתה, הרגשתי שמתוך התהליך אני מבינה משהו על המהות של הנצחה. על החוויה. שבעצם את ההשקעה שלה באתר, היא חווה כהשקעה בבנים. אמרתי לה את זה, והיא אמרה שנכון. שדרך זה היא ממשיכה להיות אמא שלהם.
וזו היתה אמירה חזקה מאד עבורי.
ודיברנו על הטקסטים של עמודי ההנצחה. עברנו על התכנים באתר הנוכחי והחלטנו להרחיב ולשנות אותם לקראת האתר החדש, והגדרנו לה משימות כתיבה. היא כתבה את התכנים, ובפגישות שלנו ביקשה ממני לעבור איתה עליהם.
אמרתי לה שאני לא אשת תוכן, אמנם יש לי קצת חוש לזה אבל אני לא אשת מקצוע, ושעדיף לה לעבוד על הטקסטים עם אשת תוכן. והיא אמרה שהיא יודעת אבל היא רוצה שדווקא כן נעשה את זה יחד, אם אני מסכימה. והסכמתי.
ועבדתי איתה על הטקסטים.
ולעבוד עם אמא שכולה על טקסטים שמדברים על האובדן שלה, זה דבר ש… אין לי מילים עבורו, אבל אני לא מאמינה שעשיתי אותו. זה ממש לגעת באבל בידיים חשופות. לגעת בשכול. לפרק את המילים שמתארות את החווייה שלו. זה אמאל׳ה.
ותוך כדי שעשיתי את זה קלטתי כמה השתניתי בעצמי. פעם לא הייתי מסוגלת לעמוד מול אובדן או אבל. וודאי מול מוות. לא הייתי יודעת מה להגיד, הייתי מרגישה קטנה מול זה. והיום אני כן מסוגלת. משהו בתוכי מסוגל לעמוד מול כאב עצום, להישאר נוכחת, ואפילו לדבר, ואפילו לעבוד עם זה.
וחשבתי על זה, שמעניין שאני מרגישה שאני מבינה אותה, למרות שלא איבדתי בעצמי ילד ויותר מזה, אפילו לא הייתי אמא. אבל אני חושבת שבעומק הדבר, גם אצלי יש אובדן – אובדן של ילד שמעולם לא נולד. לא שאני משווה חלילה, אבל ככה הרגשתי.
ותיכננו להיפגש כשהייתי בארץ.
בפינת הנצחה שהיא ובעלה הקימו בטבע, לזכר הבנים.
אבל הייתי עמוסה מאד ולא הספקתי.
אני שומרת את זה לפעם הבאה שאהיה בארץ.
וזהו. זה היה מסע ארוך. ומיוחד.
ושבוע שעבר סיימנו סופית את האפיון, והעברתי אותו לידי המעצבת שאמורה לעצב את דפי האתר. שזה תמיד רגע מרגש, כמו לקחת את הילד שיצרת ולתת אותו למישהו אחר שיטפל בו מעכשיו.
אז זהו. זה היה פרויקט אפיון שונה מהרגיל.
חוויתי דרכו חוויה חזקה ומיוחדת. אני מרגישה עכשיו שאני מבינה קצת יותר מה זה אובדן, ואני גם מבינה קצת יותר מה זה נחמה ❤️
ישי ושלמה קרויזר ז"ל, הבנים של שלומית
[ הפוסט המקורי בפייסבוק ]
