אחד ה-side effects הכייפים שיש לי מללמד את קורס האפיון שלי, זה שלפעמים השאלות של המשתתפות גורמות לי לשים לב לדברים שאני עושה בתהליכי אפיון והם מרגישים לי מובנים מאליהם, כאילו הם קורים אוטומטית. אבל התלמידות שלי עוצרות אותי שם ומתעקשות להבין, וההתעקשות הזאת גורמת לי לעצור עד שאבין בעצמי מה בעצם נעשה שם. כי כדי להסביר אני צריכה קודם כל להבין. ולהבין משהו שעד היום עשיתי באופן אוטומטי זה כיף.
למשל, כשדיברנו על מיפוי העשיה, שזה השלב הראשון באפיון אתר. לשלב הזה אנחנו באות בלי שאלות מוכנות מראש ללקוח, מלבד השאלה הראשונה שהיא ״ספר לי על העשיה שלך / של הארגון״. משם והלאה השאלות הבאות שלנו יהיו בנויות על מה שהוא יספר. מה נשאל? כל מה שיקדם אותנו לקראת היעד שלנו, שהוא לייצר מפת עשיה שמצד אחד תהיה ברורה ומקיפה, ומצד שני – מתומצתת, ברמת כותרות, ולא מפורטת מידי. (״זו מפה, לא מאמר״.)
ובכן, חזרה לקורס האפיון – עשינו כמה סימולציות של מיפוי עשיה, על עסקים מתחומים שונים, כדי להמחיש איך זה עובד.
ואז שאלה אותי אחת המשתתפות: ואם את לא מכירה את התחום בכלל, איך את יודעת מה לשאול? הרי בשביל לשאול שאלות על משהו את צריכה איזשהו בסיס של הבנה בו.
תני לי דוגמא לתחום כזה, ביקשתי ממנה.
והיתה לה דוגמא מפרויקט שהיא בדיוק עובדת עליו בימים אלו, כשכירה במקום העבודה שלה:
קיבלתי משימה לאפיין אתר שסוקר פעילות מחקרית בתחום נישתי ביולוגי כלשהו, היא סיפרה. המכון שמממן את הפעילות רוצה לשקף אותה באתר. עוד יומיים יש לי פגישה איתם ואני רוצה להקדיש אותה למיפוי עשיה. מי שמרכז את הפעילות הזו הוא פרופסור לביולוגיה והוא בטח יגיד מלא ביטויים שאני לא אבין. מה אני אשאל? איך אני אוביל את הפגישה?
השאלה הזאת עצרה אותי לרגע. כי חשבתי שבכל מה שהסברתי עד אותו רגע, ובסימולציות שעשינו, כבר נתתי את התשובה. אבל אם היא שואלת, אז כנראה שלא.
ועוד משתתפת הצטרפה אליה ואמרה: כשאת שואלת את השאלות זה נראה נורא ספונטני ואני לא מצליחה להבין את העיקרון מאחורי זה.
ואז הבנתי שאני צריכה למדל את צורת החשיבה שלי כשאני מנהלת תהליך מיפוי עשיה של לקוח. כי עד שלא אמדל אותה לא אצליח לתת את המיומנות הזאת לתלמידות שלי.
אוקיי, אמרתי לעצמי. אם אני רוצה לתת שם למצב המנטלי שמתוכו אני מבצעת מיפוי עשיה ומתוכו צפות לי השאלות שאני שואלת – מה הוא יהיה? והתשובה היתה מיידית: ״הסתכלות מפתית״.
אוקיי, אמרתי להן.
במיפוי עשיה אנחנו מעבירות את המח למצב מנטלי יעודי – שנקרא ״הסתכלות מפתית״. זה אומר שלא מעניין אותנו לדעת את כל מה שהלקוח יודע על העשיה שלו, ממש לא. להיפך, אם בסופו של תהליך נדע הכל ברמה שנוכל ללכת לעבוד בעסק שלו – סימן שעשינו פה משהו לא טוב. מה שמעניין אותנו זה רק *המפה*. קווי המתאר. המבנה. רשימת המרכיבים ומערכת היחסים ביניהם. אנחנו עושות סוויצ׳ במוח ל״ראיה מפתית״, שזה כמו משקפיים שמסננות את הפרטים המפורטים מידי, ומתמקדות רק באלמנטים מפתיים.
אגב אין באמת בעברית כזאת מילה ״מפתי״, אבל נראה לי שראוי שתהיה.
עכשיו בואו ניכנס למצב הסתכלות מפתית ונסמלץ את הפגישה עם הביולוג. נניח שהוא אומר מונחים ביולוגיים שאנחנו לא מבינים, ואנחנו שואלים אותו מה פירוש המונח. אם הוא מתחיל לתת לנו הסבר ארוך ומפורט – אנחנו עוצרות אותו. כי אנחנו בהסתכלות מפתית. אנחנו רק רוצות להבין לאן במפה המונח הזה שייך, וזהו. כל מה שנדע עליו מעבר – מיותר לנו, וסתם מכביד על התהליך. וכשהוא יזכיר מונחים נוספים – נרצה לדעת מה מקומם במערכת היחסים ביחס למונח הקודם.
ככה ככל שנתקדם בשיחה – תיבנה ההבנה שלנו לגבי מפת הפרויקט הביולוגי, גם אם לא נדע להסביר בפירוט אף אחד מהמושגים הביולוגיים.
זוהי הסתכלות מפתית, וזו המיומנות שתעזור לנו לעשות מיפויי עשיה.
וראיתי על הפנים שלהן שהן הבינו.
וראיתי את זה גם במפגש הבא, על התרגילים שלהן.
וזה היה לי ממש כיף.
הרגשתי שמשהו שעד היום עשיתי אוטומטית, קיבל עכשיו שם והגדרה. ותודה לתלמידות המקסימות שלי על זה 🙂
