מאז שהפסקתי לבנות אתרים והתחלתי לפלס לי דרך חדשה בחיים המקצועיים, אחד הערכים ששמתי לי זה לעבוד מתוך "בא לי", מתוך כיף. ליצור את הדרך שלי בתיאום עם החשק וההנאה שלי.
זה אומר שאם אני מזהה שיש משהו שאני לא נהנית לעשות – אז אני לא אעשה אותו בכח, ואני אבדוק אם אני יכולה להפסיק לעשות אותו או לעשות אותו בצורה אחרת, שתהיה לי מהנה.
ככה למשל הפסקתי לנהל תהליכי מכירות של אתרים גדולים עבור חברות של קולגות, למרות שאני טובה בזה, כי הרגשתי פתאום שאיבדתי את החשק לזה.
(כמובן שסיימתי תהליכים שכבר התחלתי, החיבור לחשק שלי לא בא על חשבון מחויבות לאחרים).
אני מניחה שיש אנשים שעבורם לעבוד מתוך כיף ו"בא לי" זה אובייס והם לא מכירים מציאות אחרת, אבל לי זה חדש יחסית. אחרי הרבה שנים שעשיתי בעבודה הרבה דברים שלא היה לי כיף לעשות ושלא רציתי בכלל לעשות אבל הרגשתי שאני חייבת להמשיך ושאין לי דרך לרדת מהרכבת – אני מרגישה שהמהלך הזה של ההקשבה ל"בא לי" והעבודה מתוך חיבור עמוק לרצון שלי זה חתיכת ריפוי עבורי. ושהנפש שלי ממש שמחה בזה.
ואני נהנית לראות שזה עובד לי…
ושהיקום לאט לאט שולח לי פרויקטים שנכונים לי ועשייה שמתאימה למה שהגדרתי לעצמי.
לפני שלושה חודשים עשיתי אפיון לפרויקט שממש אהבתי – מערכת ללימוד אנגלית לילדים חרדים.
אני מאד אוהבת לעשות אפיון – היזם מגיע אלי עם סיפור, מספר לי את החלום שלו ומה התוצאה שהוא רוצה להגיע אליה, ובאפיון אני הופכת את הסיפור הזה, את החלום הזה, למסמך מפורט של תיאור מערכת.
ואני לא עושה את זה לבד אלא ביחד איתו. אני אוהבת לאפיין יחד עם הלקוח. אני מציגה לו אפשרויות לחלקים שונים במערכת וחושבת יחד איתו מה מתאים לפרויקט שלו ולפי זה אני כותבת את האפיון.
ככה האפיון יוצא מדויק לצרכים של היזם, וגם נוצר חיבור עמוק בין היזם לבין האפיון. הוא מרגיש שהאפיון הוא שלו, שהוא כתב אותו, הוא גאה בו והוא יכול להציג אותו בפני אחרים, זה לא מסמך טכני שמנותק ממנו.
אז האפיון הזה היה לפני שלושה חודשים.
והסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה היא שהבוקר סיכמתי איתם שאני הולכת ללוות את הקמת המערכת – בבחירת ספקים ובליווי הביצוע. וזה כל כך כיף, ללוות הקמה של פרויקט שאני אפיינתי! ושאני אוהבת!
וזה מתחבר לי לכוונה הכללית שלי – לעבוד מתוך ״בא לי״ ומתוך תשוקה ושמחה.
ורגע, זה עוד לא הכל.
הדבר הכי מדהים בפרויקט הזה זה שהוא סגירת מעגל מרגשת עבורי.
כחרדית לשעבר שיצאתי בשאלה בגיל 29 יש לי פער תרבותי עצום. ישנה כמות אדירה של תרבות שרוב בני גילי גדלו עליה ואני לא מכירה אותה. וזה מתבטא כשבשיחות סתמיות פתאום מוזכרים שירים או ביטויים שכולם מכירים ורק אני לא. וזה לא מטריד אותי, אין לי שום בעיה עם זה. גם לא עם זה שאני לא מכירה ביטויים צה"ליים שמידי פעם מתגנבים לשיחות רגילות.
יש רק דבר אחד שמבאס אותי שפספסתי – האנגלית שלי.
האנגלית שלי בסיסית. היא מספיקה כדי לטייל בחו"ל וכדי לעבוד עם ממשקים באנגלית, אבל היא לא מספיקה בשביל שיחות עבודה, בשביל הרצאות וסרטים בלי תרגום, ועוד כל מיני דברים בחיים שדורשים אנגלית ברמה טובה יותר ממה שיש לי.
ולא שלא למדתי אנגלית בבית ספר – למדתי ועשיתי בגרות 4 יחידות – אבל לא שמעתי אנגלית סביבי. לא בשירים, לא בסרטים ולא בטלוויזיה. ומסתבר ששמיעה של אנגלית בילדות מאד משפיעה על איכות האנגלית של אנשים. ושלי לא משהו.
וזה מבאס. ניסיתי לשפר את האנגלית שלי בקורסים ובתכניות טלפוניות אבל בשלב מסוים הרפיתי. זה מצריך אנרגיות שלא תמיד יש לי.
ונכון, החיים שלי מלאים ויפים גם בלי האנגלית, אבל באיזשהו מקום קטן אני כואבת את זה.
ולהיות שותפה להקמת מערכת ללימוד אנגלית לילדים חרדים, ועוד מערכת שאני מאד מאמינה בה כי היא מתוכננת בצורה שמאד מתאימה לחרדים עם כל הדקויות העדינות (שאני מכירה היטב…) – זה בשבילי סגירת מעגל מרגשת.
ויש לי תמונה מרגשת בראש, שיום אחד אבוא לבקר את האחיינים שלי והם יראו לי את השוברים שהם קיבלו בזכות ההישגים שהם בשיעורי אנגלית במערכת הזאת.