לפני הרבה שנים, כשהייתי בחורה חרדית בת 27 בערך (כן, רווקה זקנה ממש ממש), וגרתי בירושלים ועשיתי שבתות עם חברות – שבת אחת מישהי הביאה לסעודה מקבץ דפי A4 מהודקים והקריאה מתוכם משהו על פרשת השבוע.
וזה לא היה סתם עוד חידוש על פרשת שבוע, כזה שכל אדם שומר שבת רגיל לשמוע כל הזמן – זה היה מיוחד. ואחר. ונגע לי ללב. שאלתי אותה מה זה הדפים האלו והיא אמרה, זה ימימה מזרחי.
וככה התוודעתי לראשונה לימימה מזרחי.
במוצאי שבת מצאתי אותה בגוגל, מילאתי פרטים וכרטיס אשראי, ומאז כל יום חמישי קיבלתי את השיעור של ימימה מזרחי למייל. וכל יום חמישי הדפסתי אותו (14 דפים, חתיכת שיעור), הידקתי, ושמרתי לי לקרוא בשבת בניחותא. עונג שבת פרטי כזה.
השיעור השבועי של ימימה היה ההזנה הרוחנית שלי באותה תקופה, במשך כשלוש שנים. אלו היו שנים קשות עבורי, התמודדתי עם דברים לא קלים, וימימה נתנה לי נקודות ראיה חדשות ובעיקר כלים של חמלה, אהבה ורוך שעשו לי את הדרך קצת יותר קלה.
מי שהיה חבר בפייסבוק שלי אז אולי זוכר שבפוסטים שלי הייתי מצטטת כל מיני דברים מתוקים שימימה אמרה השבוע בשיעור.
ואז יצאתי בשאלה, ואחרי כמה חודשים ביטלתי את המנוי שלי לימימה. כי למרות שעדיין אהבתי אותה ואת התוכן שהיא יצרה – הרגשתי שאת ההזנה הרוחנית שלי אני רוצה לקבל עכשיו ממקורות אחרים, לא מהיהדות. והשיעורים של ימימה היו מבוססים על פרשת השבוע ועל חגי ישראל, וזה כבר לא התאים לי.
הלכתי לחפש לי מקורות אחרים ולאט לאט גם מצאתי. כי אמנם יצאתי בשאלה, אבל הצורך שלי בהזנה רוחנית נשאר, והאתגרים שהיו לי בחיים נשארו.
ולאט לאט עם השנים גיליתי שבסופו של דבר, דרכים רוחניות שונות עונות על אותם צרכים אנושיים ומובילות לאותן חוויות אנושיות (אבל כמובן, אני לא אגיד את זה לאנשים דתיים…)
אבל ימימה מזרחי נשארה לי כזיכרון מתוק מאד, ונותרה בי המון הערכה אליה והמון הכרת הטוב.
ועכשיו תקשיבו. עכשיו החלק המעניין.
לפני כחודש פנתה אלי יקרת פרידמן, מי שעורכת את השיעורים של ימימה ואחראית על מערך ההפצה של השיעורים, וסיפרה לי שהיא מתכננת להקים אתר חדש לפרויקט הזה (שנקרא ״פרשה ואישה״) והיא רוצה שאעזור לה באפיון.
למה צריך אפיון אתם שואלים, אם בסך הכל צריך טופס פשוט של מנוי? הו, זה סימן שאתם לא מכירים את יקרת. או יותר מדויק, את השילוב המטורף בין יקרת וימימה. אחרי שהשיעור השבועי תפס תאוצה וצבר אלפי מנויות הן יצרו עוד המון מוצרי תוכן מעולים שמבוססים על השיעורים האהובים של ימימה, והמוצרים התקבלו בהתלהבות והן המשיכו ליצור, עד שמרוב מוצרים נהיה בלאגן גדול באתר ויקרת לא הצליחה לסדר את זה לבד, אז היא פנתה אלי כדי שנסדר את זה ביחד.
ואני התלהבתי מאד.
לא כל יום יוצא לי לעשות אפיון לארגון שאני מכירה כל כך מקרוב את מוצר הדגל שלו, ושהייתי משתמשת נלהבת שלו במשך כמה שנים. בקיצור, איזה פרויקט כיף.
ויצאנו לדרך.
אנחנו עכשיו בעיצומו של האפיון. סיימנו את תחקיר העומק על הארגון, עשינו סדר בין כל מוצרי התוכן, תכננו תפריט ראשי ודף בית, ועכשיו אנחנו באמצע תכנון תכולת הדפים הפנימיים של האתר. ובינות העבודה הלכאורה-טכנית הזאת נשזרות מילותיה היפות של ימימה, שעדיין נוגעות לי בלב, וזה כיף לי מאד. כמו למשל המשפט היפה הזה שיקרת כתבה בדף הבית: ״לגלות את ה-wow שבתוכך דרך ה-wow של התורה״. וזה כל כך מדויק. באמת בזכות ימימה גיליתי את ה-wow שבתוכי, שוב ושוב, אז באותם ימים.
ואני חושבת לעצמי שאיזה קטע זה.
בדיוק לאחרונה שמעתי את מיכה גודמן אומר באיזושהי הרצאה, שלרוב כשאדם עושה טרנספר דתי (יוצא בשאלה או חוזר בתשובה) – בשנים הראשונות הוא חש צורך להתנתק ממקורות ההזנה של המקום שאותו הוא עזב. זה לא מתוך ׳אנטי׳, מסביר מיכה – הוא פשוט צריך לבנות את החילוניות שלו (או הדתיות) ובשביל זה הוא צריך להתנתק. אבל אחרי תקופה ארוכה, לרוב 10 או 20 שנה, הזהות החדשה שלו כבר מבוססת מספיק חזק והוא מרגיש שאין לו בעיה לחזור וליהנות מתכנים מהעבר שלו. הזהות החדשה שלו מספיק יציבה כך שתכני העבר כבר לא מאיימים עליה.
וחשבתי על זה שאולי לאחרונה אני מרגישה שזה קורה אצלי. שאחרי הרבה שנים שלא עניין אותי לצרוך תוכן מבוסס יהדות, לאחרונה כבר לא אכפת לי. רק אם הוא טוב ואיכותי כמובן. ואני מוצאת את עצמי שומעת הרצאות על יהדות, למשל של מיכה גודמן, ונהנית. ופתאום זה מסתדר לי עם ההסבר של מיכה על יוצאים בשאלה – היי, עברו 10 שנים. לפי הפרוטוקול…
אז אולי באופן פלאי כזה, ימימה הופיעה שוב בחיי דווקא עכשיו, כשאני כבר מספיק חילונית כדי ליהנות בשלווה מתכנים יהודיים…
