טוב, זה סיפור קצת אישי:
לפני כמה ימים הסתכלתי על רשימת הלקוחות אפיון שלי, וניסיתי למצוא דברים משותפים ביניהם. וקלטתי שיש לי ארבעה מכוני הלכה.
עכשיו, זה שיש לי הרבה מכונים ברשימת הלקוחות זה הגיוני – כי ההתמחות שלי זה ארגונים עם המון תוכן ופעילות, ומכונים נוטים להיות כאלו.
אבל הקטע המשעשע, זה שיש לי ארבעה מכוני *הלכה*. כלומר ארבעה מכונים שכל העיסוק שלהם סובב סביב הלכה, כל אחד והמיקוד שלו.
מכון צומת – שעוסק בהלכה וטכנולוגיה,
מכון פועה – שעוסק ברפואה והלכה,
מכון כתר – שעוסק בכלכלה והלכה,
ומכון הלכה חב״ד – שבשונה משלושת הקודמים דווקא לא עוסק במפגש בין הלכה לתחום חיים מסוים, אלא בהלכות מעגל השנה ומעגל החיים שהן הלכות הרבה יותר ״קלות״, אבל הייחוד שלו זה ערוצי ההפצה וההנגשה של ההלכות, שהם מאד מקוריים ומרתקים.
ולמה זה קטע?
כי אני כבר עשר שנים מחוץ לעולם ההלכה. עשר שנים מאז היציאה בשאלה שלי, שההלכה היא לא חלק מחיי.
ולמרות זאת אני מוצאת את עצמי נהנית לעבוד עם מכונים הלכתיים, לעשות איתם דיוני עומק על העשיה שלהם, לחשוב איתם יחד איך להנגיש אותה לגולשים, לחשוב איך להיזהר בהצגה של דברים רגישים.
ויותר מזה, אני נהנית להביא במהלך האפיון את הידע שלי בתחומי ההלכה, שלמרות שכיום אני לא עושה בו שימוש מעשי – הוא עדיין רחב מאד. ואני נהנית לגלות שיש לי בקיאות לא רעה בכלל בעולם הידע הזה.
וזה קטע, כי זה לא שאני מציגה את עצמי כמאפיינת עם התמחות באתרים עם אוריינטציה דתית. ממש ממש לא.
וזה גם לא שהם הגיעו אלי כי הם ידעו שיש לי רקע תורני. הם לא ידעו.
זאת הקארמה. שפשוט שלחה אותם אלי בזה אחר זה. אולי עם חיוך קונדסי.
ומה שנעים לי זה לגלות פעם אחר פעם שלמרות שקמתי ועזבתי את העולם החרדי ואת הדת והמצוות – יש בי שלווה כלפיהם, ואפילו חיבה.
שאני לא כועסת.
שאני לא צינית.
שהתכנים האלו לא מעצבנים אותי, אפילו ש*בחרתי* לעזוב אותם (ההדגשה על ה״בחרתי״, כדי להבדיל מ״תינוק שנשבה״).
וזה משמח אותי.
כי אני יודעת שזה לא מובן מאליו. שכשעושים טרנספר דתי – לא משנה מאיזה צד לאיזה צד – אפשר מאד בקלות לפתח רתיעה מהתכנים של העולם שעזבת.
ואולי הקארמה שלחה אלי את מכוני ההלכה האלו, כדי לעזור לי להיזכר שאת המהלך הזה בחיי, היציאה בשאלה, עשיתי טוב ונכון.
יש מהלכים שעשיתי בחיים שלי בעבר ואני מסתכלת עליהם אחורה ויודעת שלא עשיתי אותם טוב. וזה כואב.
אבל את היציאה בשאלה – שזה חתיכת מהלך משמעותי – עשיתי נכון.
גם היציאה עצמה – שעשיתי בצורה יציבה, קשובה, נטולת טלטלות, הדרגתית ובריאה;
וגם ההשלכות שלה לטווח הארוך, אלו שאני חווה עכשיו וכנראה אחווה תמיד – שגם בהן אני חווה יציבות, שלווה, שקט וביטחון במקום שלי. ביטחון שמתוכו אני יכולה לעשות פרויקטי עומק בתחום ההלכה, ולא רק שזה לא מעצבן אותי אלא שאני ממש נהנית מזה.
אז כן. לפעמים כשאני נזכרת בדברים שלא עשיתי נכון בחיים, והלוואי שהייתי יכולה לחזור אחורה ולעשות אחרת – טוב שיש לי את המהלך של היציאה בשאלה, שאני יכולה להיזכר בו ולזכור שיש דברים שדווקא עשיתי נכון. ולהתעודד 🙂
